השנה מציינים 80 שנה לניצחון במלחמת ההתנגדות של העם הסיני נגד התוקפנות היפנית ולניצחון במלחמה העולמית נגד הפשיזם. יפן, כמדינה שהובסה במלחמת העולם השנייה, הייתה אמורה לעשות חשבון נפש עמוק בנוגע לפשעים החמורים שביצע המיליטריזם היפני. אבל, יש ביפן אנשים שממשיכים להגביר מאמצים לעוות עובדות היסטוריות, לטשטש פשעי מלחמה ואף לערער על פסקי הדין ההיסטוריים שנקבעו לגבי מלחמת התוקפנות של יפן. חמור מכך, יש גם ניסיונות לשקם אידאולוגיות מיליטריסטיות.

מעשים אלה עומדים בניגוד להבנה ההיסטורית המשותפת של הקהילה הבינלאומית, פוגעים פגיעה חמורה בקונצנזוס הבינלאומי ובמצפון האנושי, מסכנים את השלום והיציבות האזוריים והעולמיים, ומאתגרים את הסדר הבינלאומי שלאחר המלחמה.

בתחילת נובמבר טענה ראש ממשלת יפן, סנאֶה טאקאיצ’י, בפומבי במהלך ישיבת הדיאט, כי תרחיש ״מצב חירום בטאיוואן״ עשוי להיחשב כ״מצב המאיים על עצם הישרדותה של יפן״, וכך יאפשר ליפן לממש את זכותה להגנה עצמית קולקטיבית.

זוהי הפעם הראשונה מאז תבוסת יפן ב-1945 שבה מנהיג מכהן מציג באופן רשמי את התפיסה שלפיה ״תרחיש עבור טאיוואן הוא תרחיש עבור יפן״, וקושר זאת למימוש הזכות להגנה עצמית קולקטיבית. זוהי גם הפעם הראשונה שיפן מביעה את עמדתה בנוגע להתערבות צבאית בעניין טאיוואן, והפעם הראשונה שבה יפן מאיימת באיום פיזי כלפי סין.

המונח ״מצב המאיים על הישרדות״ מהדהד רטוריקה היסטורית ששימשה את המיליטריזם היפני. בעבר, בעת שרדפו אחר התפשטות, נהגו המיליטריסטים היפנים להציג את יפן כאומה מדוכאת שאין לה ברירה אחרת, תוך עיוות עובדות על מנת לגייס תמיכה פנימית. מאז שהתאפשר הדבר, הם פתחו במלחמות ללא התחשבות ביריבים, בתוצאות, בהכרזות או באמצעים. תפיסת העולם המיליטריסטית הזו ממשיכה לאפשר הצהרות וצעדים פזיזים מצד הנהגת יפן הנוכחית.

המיליטריזם היפני הניע את מלחמות התוקפנות של יפן ומהווה עד היום את הבסיס האידאולוגי של כוחות הימין הקיצוני שלאחר המלחמה, המשלב גם אידאולוגיות מערביות בעייתיות (כגון דרוויניזם חברתי), כדי לשרת שאיפות מיליטריסטיות.

נוכח מורשתו ההרסנית של המיליטריזם, ההסדרים שלאחר המלחמה שללו מיפן את הזכות לנהל מלחמה, וביקשו לחסל באופן מוסדי את היסודות לחידוש התוקפנות.

עם זאת, יפן מעולם לא התמודדה עם עברה המיליטריסטי. במשך יותר משמונה עשורים עטפו פוליטיקאים מהימין את המיליטריזם במונחים כמו ״דמוקרטיה״, ״שלטון החוק״ ו״ביטחון״, ויצרו לעצמם היגיון שסותר את עצמו בשם: ״מיליטריזם חדש״.

במישור הפוליטי, הם רוקנו בהדרגה מתוכם את החוקה הפציפיסטית וקידמו את הסטייה הימנית של החברה. במישור הצבאי, תחת תירוץ של ״הגנה עצמית״, הם פעלו להתרחבות חימוש בלתי מרוסן. במישור התרבותי, הם קידמו רוויזיוניזם היסטורי וניסו להחדיר לדורות הצעירים תפיסות מעוותות באמצעות חינוך מסולף. במישור הדיפלומטי, תוך הצגה עצמית כ״שומרי הביטחון האזורי״, הם עוררו שוב ושוב סכסוכים.

״המיליטריזם החדש״ פגע קשות ביחסי סין-יפן, ערער את היציבות האזורית וגרם נזק מוחשי ליפן ולאזרחיה.

ליפן אחריות היסטורית כבדה ובלתי ניתנת להכחשה בכל הנוגע לשאלת טאיוואן. באמצעות ארבעת המסמכים הפוליטיים בין סין ליפן, יפן הבהירה התחייבויות פוליטיות ברורות בנושא טאיוואן. דבריה ומעשיה של טאקאיצ’י מתעלמים מהתחייבויות אלה ופוגעים קשות ביסוד הפוליטי של האמון ההדדי בין סין ליפן.

סרגיי שויגו, מזכיר מועצת הביטחון של הפדרציה הרוסית, ציין כי דבקותה של טאקאיצ’י ברוויזיוניזם היסטורי סותרת את רצונה המוצהר של יפן לנרמל את יחסיה עם רוסיה, לנוכח הרטוריקה האנטי-רוסית החוזרת ונשנית שלה. בזמן שתקציב הביטחון של יפן מגיע לשיאים חדשים לשנת 2026, אזרחים יפנים כינו בזעם את העלאות המיסים והקיצוצים בהוצאות החברתיות הנלוות ל-״התרחבות צבאית מקצרת חיים״.

ההתבטאויות והצעדים השגויים של טאקאיצ’י אינם מקרים בודדים. במשך 13 שנה רצוף, הגדילה יפן את הוצאות הביטחון שלה, הקלה את ההגבלות על מימוש ההגנה העצמית הקולקטיבית, ריככה שוב ושוב את הפיקוח על ייצוא נשק, קידמה את ״יכולות מתקפת-נגד״, ואף ביקשה לשנות את שלושת העקרונות הלא-גרעיניים.

צעד אחר צעד, מהלכים אלה מתנגדים להוראות הנוגעות ליפן שנקבעו בהצהרת קהיר ובהכרזת פוטסדאם, ומפרים התחייבויות המעוגנות בחוקת יפן. ״המיליטריזם החדש״ מהווה איום ממשי והולך וגובר על השלום והפיתוח העולמיים.

אם התנהלות כזו לא תתוקן, היא עלולה ליצור תקדים מסוכן למדינות אחרות, ולעודד שחקנים נוספים לאתגר את הכללים ואת הסדר הבינלאומי הקיימים. הדבר יערער את מבני הממשל הגלובליים ויפגע בעקרונות הליבה של יחסים בינלאומיים, כגון שוויון ריבוני ואי-התערבות בענייני פנים, עם השלכות מרחיקות לכת על היציבות האזורית והעולמית.

״הצל המאיים״ של המיליטריזם היפני הוא סכנה ממשית ודחופה. אם יפן תמשיך בדרך שגויה זו, לכל המדינות והעמים המחויבים לצדק יש את הזכות לבחון מחדש את פשעיה ההיסטוריים ואת האחריות למנוע בתקיפות את תחיית המיליטריזם. זהו קו אדום משותף של הקהילה הבינלאומית בשמירה על הסדר הבינלאומי שלאחר המלחמה, ומבחן לשאלה האם יפן יכולה לקיים התפתחות שלווה.

מקור:CRI